<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער מ"ג</h1>
<h2>דף סג:</h2>
דין ההלואה וקציצת הדמים על שני עניינים. יש ענין שיתקיים בו התנאי ויש ענין שלא יתקיים בו התנאי. תדע דהתנאי מתקיים על כל דבר שהוא מצוי באותו עת ויכול עליו, אבל על מה שאינו מצוי ואינו יכול עליו אין שם תנאי כלל, אבל האסור זה פסיקת הדמים על הפירות, אא"כ פסק כמו שיצא השער בשוק. אבל אם יפסוק קודם שיצא השער בשוק זהו שאינו ראוי, וזהו מי שפוסק על הפירות החדשות שאין ראוי שיפסוק על שער הישן, ואינו ראוי שיפסוק על שער החדש אלא לאחר שיצא השער אבל אם היה המוכר שנוטל הדמים תחלה לקוצרים שבאותו מקום הרי זה יכול לפסוק, דמי שלוקח משאר בני אדם ומתנה עמו על שער שמוכרים הלקוטות והדבר ידוע ששאר בני אדם אין מוכרים בשער הלקוטות אין זה ראוי שיפסק אלא לאחר שיצא השער למוכר (וללוקח) [וללוקט] אבל אם לקח מן הלקוטות בעצמן והתנה על שער הלקוטות הרי זה יכול כדגר' [ע"ב ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש, תנו רבנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה היו חדשות יוצאות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן, היו ללקוטות מארבע והוא אין מוצא ליקח אלא משלש אין פוסקין אלא עד שיצא השער ללוקח ולמוכר, ואמר רב נחמן פוסקין ללקוטות בשער לקוטות א"ל רבא לרב נחמן מאי שנא לוקט דאי לית ליה יזיף מלקיט חבריה בעל הבית נמי יזיף מלקיט א"ל בעל הבית זילא ביה מלתא למיזף מלקיט, ואי בעית אימא מאן דיהיב זוזי אבעל הבית אפירי שפירי יהיב ליה. וכמו כן אנו דנים במקום שאין לו שער כי אם הספינות כשמביאין שם תבואה ממקום למקום אחר שאין פוסקין עד שיצא השער בביאת הספינות. תדע דכל היכא שהמקום הוי מקום מצוי לתבואה למכור וליקח אינו אסור למי שלוה מעות מחברו לתת לו פירות בהם על שער שיצא בשוק אם הוא השוק שוק קבוע באותו מקום, אלא אי הוי שפעמים מתבטל ופעמים מתקיים ואין לו סדר אין סומכין עליו ואין פוסקין באותן דמים על שער שבאותו שוק כדגר' [שם] א"ר אסי אר"י אין פוסקין על שער שבשוק א"ל ר' זירא לר' אסי אר"י אפילו כדורמוס הזה א"ל לא אר"י אלא בשוק של עיירות דלא קביע וכו'.
והדרכים הידועים שהזכרנו לעילא שיוכל המוכר לפסוק דמים אם הוא תחלה לקוצרים שבאותו מקום כגון שהפירות כבר נעשו ונשלמו בעשייתן והן ראויין למכירה או אפילו אם נשאר בעשיית מלאכתן שתי מלאכות לעשות ואח"כ יהיו ראויים למכירה על מנהג המקום בין שיהיו אותן מלאכות שנשארו ממלאכת שמים בין שיהיו מלאכות שהן בידי אדם הרי זה יכול לפסוק, אבל אם נשתיירו במלאכת הפירות שלש מלאכות לעשות קודם שיהיו ראויים למכירה אסור לפסוק. ולא התירו נמי לפסוק אלא למי שהוא תחלה לקוצרים דאמרינן כמו שיתחיל הוא עכשו יצא השער כדגר' [ע"ד ע"א] היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש, ואמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק, ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק והלכה כרב. וכמו כן לכל שאר הדברים שאדם מוכר רואים המלאכות שנשתיירו בהם לעשות ע"פ מנהג המקום כדגר' [ע"ב ע"ב] פוסק עמו על הגדיש ועל העביט של ענבים ועל הביצים של יוצר ועל הסיד משישקענו בכבשן. ופי' בגמרא על ארבעת עניינים הללו דראוי לפסוק דמיהם אם נשתייר שם שתי מלאכות בלבד ואמרו על הגדיש דאין ראוי לפסוק דמים למי שהוא תחלה לקוצרים וכ"ש לאחרים אלא לאחר שהושלך לשמש ויבש ונשתייר בו הדישה והמזרה כדגרסינן [ע"ד ע"א] פוסק על הגדיש והא מחוסר משדא אחמה ומיבש ומידש ומדרא, דשדא אחמה ויביש הא איכא מדרא דבידי שמים היא אפשר בנפואתא. השני והיכא שפסק על היין צריך שיפסוק לאחר שהכניס את הענבים לגת דנשתייר העצירה והכנסתו בקנקנים דהויאן שתי מלאכות, ואם מנהג המקום שאותו שלוקחו הוא מכניסו בקנקנים יכול לפסוק קודם שיכניסנו בגת כדג' [שם] תא שמע על העביט של ענבים וה(ו)א מחוסר מוכמר ועיולי לבי דנא ומידש ומנגד כדתני ר' חייא על כומר של זיתים הכא נמי על כומר של ענבים והא איכא תלת באתרא דההוא דזבין הוא נגיד. השלישי היכא שפסק על השמן לא יפסוק עד שיכניסנו לבית הבד ואם הוא מנהג שאותו שלוקחו הוא יכניסנו בקנקנים הרי זה יכול לפסוק קודם שיכניסנו בבד כדגר' [שם] ת"ש על המעטן של זיתים וה(ו)א מחוסר מכמר ועיולי לבי דנא מידש ומנגד תני ר' חייא על כומר של זיתים והא איכא תלתא באתרא דהוא זבין הוא נגיד. הרביעי מכר הימנו סיד דהוי דינו כאלו שפי' כדגר' [שם] ת"ש ועל הסיד משישקיענו בכבשן ואמאי הא מחוסר מקלא אפוקי ומידק באתרא דהוא זבין הוא דייק, ולשמואל דאמר בידי אדם אפילו מאה פוסק למה לי משישקענו אימא משראוי לשוקעו בכבשן ואע"ג דקא חזינן דקא מתרץ לה אליבא דשמואל אין סומכין עליו מאחר דקימ"ל הלכה כרב באיסורי.
וכל מה שאמרנו שאין ראוי לפסוק דמים מ"מ ראוי ויכול להתנות עמו על מכירת הפירות על השער שיצאו הפירות בשעת לקיחתו ממנו ולא יש שום איסור כלל כדגר' [ע"ב ע"ב] פוסק עמו בשער הגבוה ר' יהודה אומר יכול לומר או תן לי כזה או תן לי מעותי. ותדע דכל דבר שיש לו גורן ידוע ראוי להתנות עמו על שער שימכור בשעה שיטול ממנו אותו חפץ, ומי שמלוה מעות על החלב אין ראוי לפסוק לו דמים כלל אלא מה שהוא מצוי ממנו. וכמו כן אנו אומרים אין פוסקין מעות לא על האפרוחים ולא על הפרגיות לא על הדגים שבטבריא ולא על זבלה, אבל יכול לפסוק דמים על הביצים ועל הצפרים ועל דגים שבכל מקום לבר מטבריה לבדה, ועל חבילי עצים כדגר' [תוספתא פ"ו] אין פוסקין על החלב ועל הגזיזה אלא עד שיעשו, התחיל לחלוב מותר לקוץ, אין פוסקין לא על האפרוחים ולא על הפרגיות ולא על הדגים שבטבריא ולא על חבילי קש, אלא פוסקין על הצפורים ועל דגים שבשאר ארצות ועל חבילי עצים זה הכלל כל שיש לו גורן פוסקין עמו כשער הגורן וכל שאין לו גורן קוצץ עמו כשער שירצה, כיצד היו לפניו מאה צאן אומר לו הרי גזותיהן של אלו עשויות עליך במנה של זהב מותר בליטרא כך וכך אסור ואם יש לו מותר לגוז וליתן לו. וכמו כן ראוי להלוות על שיוציא שדהו ובלבד שלא יפסוק דמים לומר בכך וכך תטול המדה כדגר' [שם] אומר אדם לחברו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע ומסאתים בסלע ואם אמר אסור. ותדע שיש חילוק בין דבר שהוא פרה ורבה מאליו בגדולי קרקע כגון בית הקשואים והדלועים והדומה להן שאלו נחתך ממקומו לא יצא עוד אחר באותו מקום דכל כי הני יכול להתנות כשהן קטנים בדמים קצוצים לתתם לו כשהם גדולים, אבל כל מלתא שאלו נחתך ממקומו יוצא אחר תחתיו כגון החלב אינו ראוי להלוות עליה בדמים קצוצים לתתם לו כשהם גדולים כדגר' [ב"מ ס"ד ע"א] אמר רבא האי מאן דיהיב זוזי לגנאה וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא בזוז' וא"ל יהיבנא לך בני גרמידא גרמידא איתניהו שרי ליתניהו אסור מ"ט כיון דממילא קא רבו שפיר דמי, ומקשינן ההולך לגזוז את צאנו לחלוב את עזיו ולרדות את כוורתו מצאו חברו וא"ל מה שעזי חולבות מכור לך כו' אבל אם אמר לו מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך אסור והא חלב דממילא קא אתי ואסור ומפרקינן התם לאו מיניה קא רבו דכיון דשקלינן ליה אתי אחרינא הכא מיניה קא רבו דאי שקלינן ליה להאי לא אתו אחרינא.
לעולם כל היכא שאדם מלוה מעות על פירות לתת לו על שער שיצא בשעה שיתן לו הפירות שפיר דמי, או אם נתן על שער שהוא בשעת הלואת המעות על שער שהוא קבוע וכמו שפי'. ולעולם אינו ראוי להלוות מעות כגון שיתן לו זוז על חמשים אי זה מין פירות כגון אגסים או תמרים והם שוים יותר מזוז כמו שפי' שהיתרות כשהוא נותן על מה שממתין לו הוא אסור. אבל תדע דכל היכא שהפירות אצל המוכר מצויות בשעה שנוטל הדמים ממנו שאלו רצה לתתם לו מיד יש ספק בידו והוה מזלזל ונותן אין זה אסור שיטול דמים מן הפירות יותר ממה שנטל ממנו דמים כדגר' [ס"ג ע"ב] אמר רב נחמן האי מאן דיהיב ליה זוזי לקראה וקא אזלן ארבע גריוי, וא"ל יהיבנא לך חמשה איתנהו שרי דאי בעי יהיב ליה לאלתר ליתנהו אסור דהוה ליה כאגר נטר לי פשיטא לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שימצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרן גוביינא כמאן דליתנהו דמי קמ"ל דאסור. וכמו כן מי שמוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו תן לי סחורה בכאן ואני אתן לך כמותה באותו מקום שאתה מוליך אותה אם יש לו סחורה באותו מקום היוקר שמוליך אותה לשם כמות זו מותר ואם אין לו לשם כמותה אסור כדגר' [ע"ב ע"ב] המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חברו וא"ל תנה לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום יש לו מותר אין לו אסור. אבל החמרים יכולים הן שילוו מעות על סחורה במקום היוקר כדי שיתנו אותה כמו שהוא במקום הזול כדגר' [ע"ג ע"א] החמרים מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואינן חוששין, בסורא אזלן ארבעה ארבעה בכופרי אזלן שתא שתא יהיב רב זוזי לחמריה ומקבל להו אונסא דאורחא ושקיל חמשה ולישקיל שתא אדם חשוב שאני. והזכירו בגמרא דברים ידועים שאין ראוי לעשות בהן כך כדגר' [שם] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כך וכו' וגרסינן נמי [שם] פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. ומי שהלוה על סחורה על הדרך המותר וכמו שפי' יש לו לבחור אותם שעה שנוטל ממנו היפה שבה ואף על פי שיפסיד המוכר במה שישתייר אצלו טובא כדגר' [ע"ג ע"ב] א"ל רבא מברניש לרב אסי חזי מר רבנן דאכלי רביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומאחרים (נ"א ומבחרי) ליה בטבת א"ל שפיר קא עבדין.
ואלו הדרכים כלן שאמרנו הוא במה שאסור ובמה שמותר, אבל מה שהוא מתקיים ומה שאינו מתקיים דין הוא שיראה הדין במה שפי' כבר שהדמים אין קונים את הסחורה ואין על מי שחזר בנתינת הדמים לבדן אלא לקללו במי שפרע ודינו לשמים. ותדע דכל היכא שהלוה מעות על הפירות סתם שלא פסק הדמים לא כדהשתא ולא על שער שיצאו יש לו ללוקח ליטול כשעת נתינת דמים בין שנתיקרה הסחורה לאחר מיכן בין שנתזלזלה והוא שיש שם קנין או חליפין או בדרך שראוי להתקיים בו המכר וכמו שפירשתי כבר במה שהוקדם לפנינו דהתם יש מן הדין שיתן לו סחורה כשעה שהיתה שוה בשעת נתינת מעותיו שאם היה התנאי כשער הגבוה שהוא שער שעת נתינת מעותיו, אבל היכא שאין שם קנין ולא אחד מן הדרכים שמתקיים בו המכר אין לבי"ד אלא שיקלל אותו שחוזר בו וכמו שפי' ועל הדא גרסינן [שם] ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא פסקת שקול כדמעיקרא ומאן דהדר מינייכו מקבל מי שפרע. ותדע דבכל פרי שלא יצא בגוף האילן או כל סחורה שאינה ברשותו של מוכר לא נתקיים עליה הממכר ואפילו שהוא בקנין אלא עד שיהא באילן, אבל אם קדם הלוקח ונטל, מה שנטל נטל ואין המוכר יכול לחזור אותה מידו כדגר' [ס"ו ע"ב] אתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ואמר רב נחמן אף משבאו פירות לידו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב מודינא דאשמיט וקביל לא מפקינן מיניה. ומי שרוצה לסמוך על דבור חברו על דבר שלא בא אין שם שום איסור כלל אלא שביד המוכר החזרה אם ירצה. ותדע שמי שמלוה על הפירות או הדומה להם ונתקיים המעשה ביניהם אבל כלו אותן פירות עד שלא נשתייר מהם באותו מקום כלום רואים אם הלוקח תבע את המוכר קודם שיכלו את הפירות מאותו מקום ואם רצה היה יכול לתתם לו הרי הרשות ביד הלוקח אם רצה יחזור באותן דמים שנתן או במה שנשתייר להם מן הדמים, ואם רצה יאחר אותו עד פירות של שנה הבאה ויטול לשנה הבאה כמו שנתחייב לו באותה שנה שעברה במשקלו או במדתו שהרי הן חוב עליו אבל אם לא תבע הלוקח את המוכר קודם שיכלו הפירות יש מן הדין על הלוקח שימתין את המוכר עד שנה הבאה אם ירצה המוכר בכך. ואמתי אנו אומרים שיש על המוכר להמתין עד שנה הבאה היכא שהמוכר לא הלך אליו ולא אמר לו קודם שיכלו הפירות טול את הפירות שיש לך עלי והלוקח לא רצה ליטלם דאם לא עשה כך התם הוא דיש ללוקח להוציאם קודם שיכלו הפירות, אבל הלך המוכר ואמר לו הרי פירותיך טול אותן והלוקח לא רצה ליטלם הרי המוכר הרשות בידו ואם רצה יחזיר ללוקח את מעותיו ואם לא רצה יאחר אותו עד שנה הבאה כדגר' [ע"ו ע"א] כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
<h2>דף עב:</h2>
דין ההלואה וקציצת הדמים על שני עניינים. יש ענין שיתקיים בו התנאי ויש ענין שלא יתקיים בו התנאי. תדע דהתנאי מתקיים על כל דבר שהוא מצוי באותו עת ויכול עליו, אבל על מה שאינו מצוי ואינו יכול עליו אין שם תנאי כלל, אבל האסור זה פסיקת הדמים על הפירות, אא"כ פסק כמו שיצא השער בשוק. אבל אם יפסוק קודם שיצא השער בשוק זהו שאינו ראוי, וזהו מי שפוסק על הפירות החדשות שאין ראוי שיפסוק על שער הישן, ואינו ראוי שיפסוק על שער החדש אלא לאחר שיצא השער אבל אם היה המוכר שנוטל הדמים תחלה לקוצרים שבאותו מקום הרי זה יכול לפסוק, דמי שלוקח משאר בני אדם ומתנה עמו על שער שמוכרים הלקוטות והדבר ידוע ששאר בני אדם אין מוכרים בשער הלקוטות אין זה ראוי שיפסק אלא לאחר שיצא השער למוכר (וללוקח) [וללוקט] אבל אם לקח מן הלקוטות בעצמן והתנה על שער הלקוטות הרי זה יכול כדגר' [ע"ב ע"ב] אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש, תנו רבנן אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה היו חדשות יוצאות מארבע וישנות משלש אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן, היו ללקוטות מארבע והוא אין מוצא ליקח אלא משלש אין פוסקין אלא עד שיצא השער ללוקח ולמוכר, ואמר רב נחמן פוסקין ללקוטות בשער לקוטות א"ל רבא לרב נחמן מאי שנא לוקט דאי לית ליה יזיף מלקיט חבריה בעל הבית נמי יזיף מלקיט א"ל בעל הבית זילא ביה מלתא למיזף מלקיט, ואי בעית אימא מאן דיהיב זוזי אבעל הבית אפירי שפירי יהיב ליה. וכמו כן אנו דנים במקום שאין לו שער כי אם הספינות כשמביאין שם תבואה ממקום למקום אחר שאין פוסקין עד שיצא השער בביאת הספינות. תדע דכל היכא שהמקום הוי מקום מצוי לתבואה למכור וליקח אינו אסור למי שלוה מעות מחברו לתת לו פירות בהם על שער שיצא בשוק אם הוא השוק שוק קבוע באותו מקום, אלא אי הוי שפעמים מתבטל ופעמים מתקיים ואין לו סדר אין סומכין עליו ואין פוסקין באותן דמים על שער שבאותו שוק כדגר' [שם] א"ר אסי אר"י אין פוסקין על שער שבשוק א"ל ר' זירא לר' אסי אר"י אפילו כדורמוס הזה א"ל לא אר"י אלא בשוק של עיירות דלא קביע וכו'.
והדרכים הידועים שהזכרנו לעילא שיוכל המוכר לפסוק דמים אם הוא תחלה לקוצרים שבאותו מקום כגון שהפירות כבר נעשו ונשלמו בעשייתן והן ראויין למכירה או אפילו אם נשאר בעשיית מלאכתן שתי מלאכות לעשות ואח"כ יהיו ראויים למכירה על מנהג המקום בין שיהיו אותן מלאכות שנשארו ממלאכת שמים בין שיהיו מלאכות שהן בידי אדם הרי זה יכול לפסוק, אבל אם נשתיירו במלאכת הפירות שלש מלאכות לעשות קודם שיהיו ראויים למכירה אסור לפסוק. ולא התירו נמי לפסוק אלא למי שהוא תחלה לקוצרים דאמרינן כמו שיתחיל הוא עכשו יצא השער כדגר' [ע"ד ע"א] היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש, ואמר רב מחוסר שתים פוסק שלש אינו פוסק, ושמואל אמר בידי אדם אפילו מאה פוסק בידי שמים אפילו אחת אינו פוסק והלכה כרב. וכמו כן לכל שאר הדברים שאדם מוכר רואים המלאכות שנשתיירו בהם לעשות ע"פ מנהג המקום כדגר' [ע"ב ע"ב] פוסק עמו על הגדיש ועל העביט של ענבים ועל הביצים של יוצר ועל הסיד משישקענו בכבשן. ופי' בגמרא על ארבעת עניינים הללו דראוי לפסוק דמיהם אם נשתייר שם שתי מלאכות בלבד ואמרו על הגדיש דאין ראוי לפסוק דמים למי שהוא תחלה לקוצרים וכ"ש לאחרים אלא לאחר שהושלך לשמש ויבש ונשתייר בו הדישה והמזרה כדגרסינן [ע"ד ע"א] פוסק על הגדיש והא מחוסר משדא אחמה ומיבש ומידש ומדרא, דשדא אחמה ויביש הא איכא מדרא דבידי שמים היא אפשר בנפואתא. השני והיכא שפסק על היין צריך שיפסוק לאחר שהכניס את הענבים לגת דנשתייר העצירה והכנסתו בקנקנים דהויאן שתי מלאכות, ואם מנהג המקום שאותו שלוקחו הוא מכניסו בקנקנים יכול לפסוק קודם שיכניסנו בגת כדג' [שם] תא שמע על העביט של ענבים וה(ו)א מחוסר מוכמר ועיולי לבי דנא ומידש ומנגד כדתני ר' חייא על כומר של זיתים הכא נמי על כומר של ענבים והא איכא תלת באתרא דההוא דזבין הוא נגיד. השלישי היכא שפסק על השמן לא יפסוק עד שיכניסנו לבית הבד ואם הוא מנהג שאותו שלוקחו הוא יכניסנו בקנקנים הרי זה יכול לפסוק קודם שיכניסנו בבד כדגר' [שם] ת"ש על המעטן של זיתים וה(ו)א מחוסר מכמר ועיולי לבי דנא מידש ומנגד תני ר' חייא על כומר של זיתים והא איכא תלתא באתרא דהוא זבין הוא נגיד. הרביעי מכר הימנו סיד דהוי דינו כאלו שפי' כדגר' [שם] ת"ש ועל הסיד משישקיענו בכבשן ואמאי הא מחוסר מקלא אפוקי ומידק באתרא דהוא זבין הוא דייק, ולשמואל דאמר בידי אדם אפילו מאה פוסק למה לי משישקענו אימא משראוי לשוקעו בכבשן ואע"ג דקא חזינן דקא מתרץ לה אליבא דשמואל אין סומכין עליו מאחר דקימ"ל הלכה כרב באיסורי.
וכל מה שאמרנו שאין ראוי לפסוק דמים מ"מ ראוי ויכול להתנות עמו על מכירת הפירות על השער שיצאו הפירות בשעת לקיחתו ממנו ולא יש שום איסור כלל כדגר' [ע"ב ע"ב] פוסק עמו בשער הגבוה ר' יהודה אומר יכול לומר או תן לי כזה או תן לי מעותי. ותדע דכל דבר שיש לו גורן ידוע ראוי להתנות עמו על שער שימכור בשעה שיטול ממנו אותו חפץ, ומי שמלוה מעות על החלב אין ראוי לפסוק לו דמים כלל אלא מה שהוא מצוי ממנו. וכמו כן אנו אומרים אין פוסקין מעות לא על האפרוחים ולא על הפרגיות לא על הדגים שבטבריא ולא על זבלה, אבל יכול לפסוק דמים על הביצים ועל הצפרים ועל דגים שבכל מקום לבר מטבריה לבדה, ועל חבילי עצים כדגר' [תוספתא פ"ו] אין פוסקין על החלב ועל הגזיזה אלא עד שיעשו, התחיל לחלוב מותר לקוץ, אין פוסקין לא על האפרוחים ולא על הפרגיות ולא על הדגים שבטבריא ולא על חבילי קש, אלא פוסקין על הצפורים ועל דגים שבשאר ארצות ועל חבילי עצים זה הכלל כל שיש לו גורן פוסקין עמו כשער הגורן וכל שאין לו גורן קוצץ עמו כשער שירצה, כיצד היו לפניו מאה צאן אומר לו הרי גזותיהן של אלו עשויות עליך במנה של זהב מותר בליטרא כך וכך אסור ואם יש לו מותר לגוז וליתן לו. וכמו כן ראוי להלוות על שיוציא שדהו ובלבד שלא יפסוק דמים לומר בכך וכך תטול המדה כדגר' [שם] אומר אדם לחברו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע ומסאתים בסלע ואם אמר אסור. ותדע שיש חילוק בין דבר שהוא פרה ורבה מאליו בגדולי קרקע כגון בית הקשואים והדלועים והדומה להן שאלו נחתך ממקומו לא יצא עוד אחר באותו מקום דכל כי הני יכול להתנות כשהן קטנים בדמים קצוצים לתתם לו כשהם גדולים, אבל כל מלתא שאלו נחתך ממקומו יוצא אחר תחתיו כגון החלב אינו ראוי להלוות עליה בדמים קצוצים לתתם לו כשהם גדולים כדגר' [ב"מ ס"ד ע"א] אמר רבא האי מאן דיהיב זוזי לגנאה וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא בזוז' וא"ל יהיבנא לך בני גרמידא גרמידא איתניהו שרי ליתניהו אסור מ"ט כיון דממילא קא רבו שפיר דמי, ומקשינן ההולך לגזוז את צאנו לחלוב את עזיו ולרדות את כוורתו מצאו חברו וא"ל מה שעזי חולבות מכור לך כו' אבל אם אמר לו מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך אסור והא חלב דממילא קא אתי ואסור ומפרקינן התם לאו מיניה קא רבו דכיון דשקלינן ליה אתי אחרינא הכא מיניה קא רבו דאי שקלינן ליה להאי לא אתו אחרינא.
לעולם כל היכא שאדם מלוה מעות על פירות לתת לו על שער שיצא בשעה שיתן לו הפירות שפיר דמי, או אם נתן על שער שהוא בשעת הלואת המעות על שער שהוא קבוע וכמו שפי'. ולעולם אינו ראוי להלוות מעות כגון שיתן לו זוז על חמשים אי זה מין פירות כגון אגסים או תמרים והם שוים יותר מזוז כמו שפי' שהיתרות כשהוא נותן על מה שממתין לו הוא אסור. אבל תדע דכל היכא שהפירות אצל המוכר מצויות בשעה שנוטל הדמים ממנו שאלו רצה לתתם לו מיד יש ספק בידו והוה מזלזל ונותן אין זה אסור שיטול דמים מן הפירות יותר ממה שנטל ממנו דמים כדגר' [ס"ג ע"ב] אמר רב נחמן האי מאן דיהיב ליה זוזי לקראה וקא אזלן ארבע גריוי, וא"ל יהיבנא לך חמשה איתנהו שרי דאי בעי יהיב ליה לאלתר ליתנהו אסור דהוה ליה כאגר נטר לי פשיטא לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כעד שיבא בני או עד שימצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרן גוביינא כמאן דליתנהו דמי קמ"ל דאסור. וכמו כן מי שמוליך סחורה ממקום הזול למקום היוקר ואמר לו חברו תן לי סחורה בכאן ואני אתן לך כמותה באותו מקום שאתה מוליך אותה אם יש לו סחורה באותו מקום היוקר שמוליך אותה לשם כמות זו מותר ואם אין לו לשם כמותה אסור כדגר' [ע"ב ע"ב] המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חברו וא"ל תנה לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום יש לו מותר אין לו אסור. אבל החמרים יכולים הן שילוו מעות על סחורה במקום היוקר כדי שיתנו אותה כמו שהוא במקום הזול כדגר' [ע"ג ע"א] החמרים מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואינן חוששין, בסורא אזלן ארבעה ארבעה בכופרי אזלן שתא שתא יהיב רב זוזי לחמריה ומקבל להו אונסא דאורחא ושקיל חמשה ולישקיל שתא אדם חשוב שאני. והזכירו בגמרא דברים ידועים שאין ראוי לעשות בהן כך כדגר' [שם] בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כך וכו' וגרסינן נמי [שם] פרדיסא רב אסר ושמואל שרי. ומי שהלוה על סחורה על הדרך המותר וכמו שפי' יש לו לבחור אותם שעה שנוטל ממנו היפה שבה ואף על פי שיפסיד המוכר במה שישתייר אצלו טובא כדגר' [ע"ג ע"ב] א"ל רבא מברניש לרב אסי חזי מר רבנן דאכלי רביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומאחרים (נ"א ומבחרי) ליה בטבת א"ל שפיר קא עבדין.
ואלו הדרכים כלן שאמרנו הוא במה שאסור ובמה שמותר, אבל מה שהוא מתקיים ומה שאינו מתקיים דין הוא שיראה הדין במה שפי' כבר שהדמים אין קונים את הסחורה ואין על מי שחזר בנתינת הדמים לבדן אלא לקללו במי שפרע ודינו לשמים. ותדע דכל היכא שהלוה מעות על הפירות סתם שלא פסק הדמים לא כדהשתא ולא על שער שיצאו יש לו ללוקח ליטול כשעת נתינת דמים בין שנתיקרה הסחורה לאחר מיכן בין שנתזלזלה והוא שיש שם קנין או חליפין או בדרך שראוי להתקיים בו המכר וכמו שפירשתי כבר במה שהוקדם לפנינו דהתם יש מן הדין שיתן לו סחורה כשעה שהיתה שוה בשעת נתינת מעותיו שאם היה התנאי כשער הגבוה שהוא שער שעת נתינת מעותיו, אבל היכא שאין שם קנין ולא אחד מן הדרכים שמתקיים בו המכר אין לבי"ד אלא שיקלל אותו שחוזר בו וכמו שפי' ועל הדא גרסינן [שם] ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה לסוף זל נדוניא אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת כשער הגבוה שקיל כדהשתא ואי לא פסקת שקול כדמעיקרא ומאן דהדר מינייכו מקבל מי שפרע. ותדע דבכל פרי שלא יצא בגוף האילן או כל סחורה שאינה ברשותו של מוכר לא נתקיים עליה הממכר ואפילו שהוא בקנין אלא עד שיהא באילן, אבל אם קדם הלוקח ונטל, מה שנטל נטל ואין המוכר יכול לחזור אותה מידו כדגר' [ס"ו ע"ב] אתמר המוכר פירות דקל לחברו אמר רב הונא משבאו לעולם אין יכול לחזור בו ואמר רב נחמן אף משבאו פירות לידו לעולם יכול לחזור בו ואמר רב מודינא דאשמיט וקביל לא מפקינן מיניה. ומי שרוצה לסמוך על דבור חברו על דבר שלא בא אין שם שום איסור כלל אלא שביד המוכר החזרה אם ירצה. ותדע שמי שמלוה על הפירות או הדומה להם ונתקיים המעשה ביניהם אבל כלו אותן פירות עד שלא נשתייר מהם באותו מקום כלום רואים אם הלוקח תבע את המוכר קודם שיכלו את הפירות מאותו מקום ואם רצה היה יכול לתתם לו הרי הרשות ביד הלוקח אם רצה יחזור באותן דמים שנתן או במה שנשתייר להם מן הדמים, ואם רצה יאחר אותו עד פירות של שנה הבאה ויטול לשנה הבאה כמו שנתחייב לו באותה שנה שעברה במשקלו או במדתו שהרי הן חוב עליו אבל אם לא תבע הלוקח את המוכר קודם שיכלו הפירות יש מן הדין על הלוקח שימתין את המוכר עד שנה הבאה אם ירצה המוכר בכך. ואמתי אנו אומרים שיש על המוכר להמתין עד שנה הבאה היכא שהמוכר לא הלך אליו ולא אמר לו קודם שיכלו הפירות טול את הפירות שיש לך עלי והלוקח לא רצה ליטלם דאם לא עשה כך התם הוא דיש ללוקח להוציאם קודם שיכלו הפירות, אבל הלך המוכר ואמר לו הרי פירותיך טול אותן והלוקח לא רצה ליטלם הרי המוכר הרשות בידו ואם רצה יחזיר ללוקח את מעותיו ואם לא רצה יאחר אותו עד שנה הבאה כדגר' [ע"ו ע"א] כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה.
